וורקראפט- גיבורי הדור הבא פרק 10

nebi

פרק 10

צבא השבטים הגיע לפאתי יערות אלווין. כשנעמדו, מסודרים בשורות וערוכים לקרב, הביטו בכוחות הצרים על עיר האדם, ועיניהם נפערו בתדהמה. העיר בערה במספר מוקדים, וסביבה היו אלפי, אם לא מאות אלפי חיילים, יצורים, שדים וכל מה שגור יכל לחשוב עליו. השאמאן בלע רוקו וסימן לביין, הטאורן המגודל לגשת אליו. "תקעו בשופרות" אמר "בוא נודיע לחיות המטונפות האלה שהגענו."
הסגן הנהן וסימן סימן אחרונית. בין רגע נשמעו עשרות תקיעות של שופרות וקרנות שמשכו את תשומת ליבם של הצרים, והמגנים כאחד.
ת'ראל עמד והביט על הכוחות הצרים על העיר. מספריהם נראו אינסופיים בעיניו, ופחד ואימה החלו לרחוש בצבאו. הוא יכל להרגיש זאת. חשש. פחד. הרגשה מוזרה בקרב חייליו, שאולי אין זה המקום להיות בו. האורק הביט בטאורן המגודל והנהן. אז, נעמד הוא מול צבאו והרים ידיו.
כל רעש שהיה בזירה פסק בין רגע. דממה מוחצת שררה.
"חיילים! אחים! הגיע הרגע! זה הזמן להראות לכולם, אוייבים ובני ברית כאחד שאנחנו השבטים...."שאגה עזה הגיע מכוחותיו, " זה הזמן! להראות לברית האדם, שאנחנו לא כאן כדי להילחם בהם! אנחנו כאן כדי לחיות וכל מי שיעמוד בדרכנו לחיים האלה! ימחץ תחת אגרוף הפלדה של השבטים!!" שוב שאגות.
ת'ראל חייך והניף פטישו באוויר. "בשמו של אורגרים פטיש-האבדון! בשמו של גרום שאגה מן הגהנום! ובשמם של היסודות ומימדים! אני קורא אתכם, להילחם! ולהראות לגור ולחייליו, שאנו השבטים, ואנו....לא ....מפחדים!!!" צרחה איומה נשמעה מכוחות השבטים.
"למען השבטים!" צרח ת'ראל והחל מסתער.
"למען השבטים!" צרח ביין והסתער אחרי האורק. ואז בצרחת "למען השבטים!" הסתערו כל החיילים, מהאורק עד הטרול, מהנשכחים עד אלפי –הדם, כולם כאחד, הסתערו על כוחותיו של גור.

*****************************************************************
כוחותיה של דראנסוס יצאו מן השער שפתח קלכגוס, מימד הקסם, בארץ הצעדים הבוערים. סנריוס, האייל הגדול, הנהן בהביטו על צבאו מתארגן אחריו. מבט מהיר בשמיים הראה שורת דרקונים ארוכה שטסה בדרכה דרום-מערבה לכיוון סטורמווינד. בניהם גם שלושה דרקונים עצומים בגודלם. המימדים עפו לעזרת סטורמווינד, חשב האייל, חלקם לפחות ולפי הדיווחים שהגיעו אל חצי-אל הטבע, גם כוחות השבטים הגיעו כתגבורת. הזאב הגדול, גולדרין, אץ ונעמד ליד סנריוס. "שנתחיל להתקדם ידידי?"
האייל הנהן והוסיף ,"תן את ההוראה גולדרין" והזאב ילל לאישור ורץ בכדי להאיץ בכוחות.
סנריוס הביט מערבה, וראה עשן שחור מתהמר מבין ההרים.
"מהר ידידי." לחש "כעת, כל שנייה חשובה, מהר, או שסטורמווינד תושמד."
רות'ח נזרק מן השער וראשו, הקשה למזלו, התגש באבן עצומה בעוצמה. "תודה, נטאביט" לחש ודמעות בעיניו, אם כי לא יכל לספר אם זה מן ההתרגשות או מן המכה בראשו.
הוא נעמד, והחל סורק את השטח בעיניו, מנסה להבין היכן הוא.סופה השתוללה, סופת שלג, כך נראה, דבר שהיה חיובי, לדעתו של הגמד, מכיוון שכך צמצם את האפשרויות שנטאביט שגרה אותו למקום אחר לחלוטין.
הוא סוכך על עיניו בידיו, והביט למרחק עד אשר הבחין במגדל גבוה מתנשא מעל הכל.
"מקדש הדרקונים" לחש והחל צועד. הדרך, ארוכה וקשה, לא הקלה, והגמד, על אף עייפותו הרבה, צעד ללא ליאות. מותש, רטוב וייגע הוא הרים מבטו שוב כעבור מחצית השעה, והבחין במקדש הקרוב.
התרוממו רוח עזה אחזה בו והוא החל רץ לעבר המקדש. כשצעד לתוך המקדש , הבחין שמשהוא אינו כשורה. לא נראו שומרים במקדש. אף לא אחד. הוא מכסה ראשו בגלימה הרעועה, ומתאחד עם הצללים. דומם כמו חתול, הוא נע לאיטו בין בסמוך לקירות ומביט ימינה ושמאלה בדאגה.
מכשלא הבחין בדבר, יוצא הגמד מהצללים והסיר גלימתו. המקום ריק. חשב. כעת, החל לצעוד מחפש דבר מה לא ידוע. הרגשה מוזרה מקננת בו. מישהוא צופה בו. רעש שריקה אדיר הציל את חייו של הגמד כשחנית מתעופפת לעברו, ורק בעזרת כישרון טהור, מצליח הרוצח להתחמק מן ההתקפה.
הוא מביט לימינו ולשמאלו ורואה עשרות זוחלי ענק מתקרבים לעברו. "נגה" סינון בזעם. שניה חולפת, ושני סכיניו, מרוחים ברעלים קטלניים, נחים בבטחה בידיו. וכשהקרב מתחיל, הרוצח, חוזר לזמן קצר לחיו הקודמים. מופיע מימין ומשמאל, קוטל זוחלים, משסף גרונות.
זעם קר בוער בעיניו, ולמרות כל זאת, היתרון לטובת הנחשים. המספר העדיף, מתחיל להכריע בעוד הגמד נסוג אט אט לכיוון הקיר. הנה זה נגמר חשב ביאוש. "אני מצטער נטאביט, שאם." לחש דמעות בעיניו בעת שהנגה סגרו עליו. המוות הגיע.
אך כמו שהגיע, כך הלך. שאגה אדירה נשמעה ולהביור אש אדיר, שרף בו במקום את כל הנגה הקרובים לכניסה. מן העבר השני, הופיע אדם בעל שיער שחור כהה, שבו זרוקות מספר שיערות לבנות. מניע ידיו במהירות. הנגה, החלו מתפוצצים בזה אחר זה ועוצמת הקסם שבקעה מן האיש, סימרה שערותיו של הגמד.
"גארן" לחש הגמד והאיש חייך. "אמרתי לך שאינני בן אנוש, גמד" רות'ח, המום מן המפגש הלא צפוי, חייך ולחץ את ידו של השומר בחוזקה.
"אין לנו זמן להשתאות" נשמע קולה של אישה ואלכסטראזה הופיעה בפתח. "האם המפתח אצלך רות'ח?" הגמד הנהן והדרקונית אמרה: "אם ככה, בוא נמהר לדלת. מכאן".
היא החלה צועדת והשניים בעקבותיה, במדרגות רחבות, שהובילו לשער של העולם.
**********************************************************
עיניו של שאמשאמן נפקחו בבת אחת. נשימתו, מעט מאומצת, החלה לחזור לאיטה אט אט, וההרגשה של אוויר נקי, והכי חשוב, חמצן, התקבלה במוחו.
הוא מצמץ קלות, והתבונן מסביבו. נראה היה שהשמאן נמצא באולם. אחד גדול, מרווח והכי חשוב, תת-מימי. בנוגע לזה לא היה ספק. אולם גדול, שנועד, כנראה לאנשים גדולים, חשב השאמאן. במבט מהיר הבחין שנשקיו לא נמצאים לידו. אם כן, הוא שבוי. חשב.
הוא נעמד קלות, מתנדנד מעט, ראשו כואב והולם בו, כמעין פטיש החובט בו שוב ושוב, מבטו החודרני סורק את החדר בחיפוש אחר תשובות.
בפינת החדר, זיהה השאמאן לבן השיער דלת, שנראתה כנעולה. מישוש מהיר של הידית אימת את חששותיו לגבי נעילתה של הדלת ולכן צעד הדרני אחרונית והניף ידו. "הלם אש" צעק וגל אש נורה מידו לעבר הדלת ושרף בה פתח אשר אפשר לו לצאת דרכה.
"היכן אני?" תהה בקול והתשובה ששמע הפתיעה אותו יותר מכל.
"בעולמנו בן תמותה זעיר." . הקול, גבוה ועבה, היה קרוב ורחוק כאחד. הוא נמצא בכל מקום וכשהשאמאן הביט ימינה ושמאלה, ראה רק אורות וצללים מרקדים סביבו.
"מי אתה?" שאל בצעקה. הוא הרגיש, כעת לפחות, כה קטן, ביחד לאורות. כה חסר יחוד.
"אנו ענקי הים דרניי מן האקסודר. או כן אנו יודעים. השאלה היא האם אתה יודע."
השאמאן נראה מבולבל. "יודע מה? מה עוד עליי לדעת?"
לפתע, האורות התאחדו, ומולו נוצר יצור, גובהו גבוה מן השאמאן, כשלושה אמות יותר, וזרועתיו שריריות. פניו פני דג מעורבים בפני אדם ועיניו כחולות חודרות.
"את התשובה לשאלה".
השאמאן הביט בענק-הים מבולבל "איזו שאלה?"
"מדוע שגור המורכב מיסודות כדור הארץ, ירצה להשמיד את העולם ממנו הוא מורכב"
****************************************************************
"לא תעזרו?!" שאג הלוחם "איך אתם מתיימרים להיות אלים, מגני העולם ולא תעזרו כעת, כשאזארות' זקוקה לכם יותר מכל?!" צרחתו של הוורגון הדהדה בין קותלי האולם.
"צר לנו בן אנוש מעורב זאב, אין ביכולתנו לשבור את הכלא בו אנו כלואים. כוחותינו רוקנו בעבר וכעת אנו צלליות של הוויתנו. אין ביכולתנו לצאת לעזרת העולם כבעבר. "
"מה אתם בעצם טוענים?" שאל הצייד ועיניו זועמות "שכל עוצמת הטיטאנים נעלמה? התפוגגה? מדוע אם כך כוחותיו של גור בשיאם? איך זה יכול להיות!"
"דבר אינו כפי שהוא נראה, לאיפה"
הדוראיד נעמד והניח יד מרגיעה על ואמר "יש משהוא בדבריה של אם כל חי." לחש.
הלוחם הביט בו ואמר בשינים חורקות "איך יכול להיות שאתה מוצא כאן נקודות אור לאנורא? היא כרגע אמרה לנו שהטיטאנים האדירים, בעצם לא שווים דבר! כל כוחם ריק הוא, ואנו לבד בקרב הזה! בני תמותה נגד אלים! "
לאיפה הנהן בכעס מאשר את דברי הלוחם והצטרף גם הוא לטרונות "סופה של אזארות' כפי שאנו מכירים אותה מגיע לאנורא ואתה נראה מאושר!"
הדרואיד חייך ואמר לחבריו. "הביטו באם כל חי. הביטו בארליון" וכשהם עשו זאת, עינהם נפקחו בתדהמה.
הכהן, כבול בשלשלאות כבדות, ישב מקובץ בפינת התא. עיניו פקוחות באימה, צלחת המזון הרעוע אשר סופק לו ולקוסמת זרוק בצידו השני של התא.
הננסית, עמדה מול התא, מנסה שוב ושוב, ללא הפוגה או מנוחה, לשבור את דלת התא, המחוזקת בקסמים. כוחותיה מתנפצים בזה אחר זה וידיה מרגישות כבולות, גם ללא השרשראות.
יבבותיו של הכהן שברו את ליבה.
"סילחי לי נטאביט," בכה "סילחי לי"
היא התקרב אליו והביטה בעיניו. עינויי התופת שעבר על ידי המלך-המכשף ניכרו, בפניו ועיניו היו מנופחות מבכי.
"מספיק!" צעקה הננסית . "נמאס לי לשמוע אותך בוכה גוש חסר יכולת שכמוך! אתה בזיון לעולם הזה ולכל מימד שקיים ! אתה פשוט כישלון, זוחל חר עמוד שדרה, ליצן קרקס שאפילו בקרקס בני-הלילית היו מוותרים על שירותיו! אתה...אתה... חציל!!" צרחותיה הדהדו מבין הקירות הקפואים והכהן הביט בה בתדהמה.
לפתע, הוא חייך חיוך גדול והחל צוחק בקול רם. היא חייכה אליו קלות. "סיימת?" שאל.
היא הנהנה בראשה והשיבה "ואתה?" הוא הנהנן. "שנצא מכאן לעזור לחבורה?"
הקוסמת הנהנה קלות בראשה, והושיטה ידיה קדימה. "פיצוץ קוסמי!" צרחה וירתה גל אנרגיה חזק לעבר הדלת. הכהן הביט בה ועיניו התערפלו לצללים. כל גופו התעטף צללים והוא הושיט ידיו קדימה. אז, ירה גל שחור חזק לעבר הדלת, שיחד עם קסמה של הננסית פיצץ את הדלת מצרייה ופתח להם מעבר.
"אחרייך גברתי" אמר הכהן וקד.
"ממש ג'נטלמני" עקצה הננסית והחלה צועדת מהדלת, בעוד הכהן, חופשי משליטת האפלה, צועד בעקבותיה.
****************************************************************
הגמד ירד במרוצה, מנסה להדביק את צעדיהם הגדולים של מביאת החיים ושומר הטריספאל, מזיע, ייגע ובעיקר חושש, אץ אחריהם רות'ח ורגליו הקטנות מדוושות על הקרקע המאובקת, מותיר סימני תזזית.
לפתע, נעצרו השניים והגמד בלם באחת.
"מה קרה?" שאל וקולו חנוק מהאבק "הגענו?"
הדרקונית הנהנה, והשומר הוסיף "הגענו. השער בין העולמות".
לא היה זה שער כלל וכלל, אם תשאלו את הגמד, למען האמת, למראית עיניו, נראה היה הדבר כמו חדר, רגיל וחסר יחוד, שבמרכזו נח שולחן ועליו קערה.
השלושה התקדמו לקערה והרוצח הביט לתוכה "זה ריק" אמר והביט בשומר שהנהן.
"זוהי ה'טומב- נארלדה', מראת העבר, בשפה העתיקה, המראה של היש ואין." אמרה מביאת החיים והשומר הנהן קלות. הוא התקדם וליטף את הקערה. "אתה מרגיש זאת נכון?" שאל והביט בננס שאמר "כן, תחושה מוזרה. משהוא רוטט באוויר."
שוב גארן הנהן והוסיף "זהו קסם מיוחד. קסם עתיק שנמצא בחדר הזה בכלל ובקערה הזאת בפרט. כאן רכזו כל הטיטאנים העתיקים את כוחם בכדי לכלוא את גור. או לפחות כך טוענת האגדה,"
מביאת החיים נשמה עמוקות ואמרה "קדימה רות'ח. עשה את המוטל עלייך. זמננו קצר ועליינו לוודא שגור לא יוכל לשוב לעולם לפני שעיר האדם תושמד. כל רגע שנבזבז כאן, יחיש את תבוסתה של סטורמווינד."
הגמד הנהן ושלף מתיקו את המפתח העטוף בד.
"עלייך להניח את הקריסטאל בתוך הקערה כשהחוד נכנס למגרעת הפנימית של הקערה" הוסיף גארן והגמד התקדם.
ידיו, תחילה רועדות, החלו מחזיקות בגביש באומץ. הוא נשם עמוקות, הביט בשומר ובדרקונית במבט חודר, ואז, דחף את המפתח לחריץ, וסובב.
שנייה חלפה, וכל העולם החל לרעוד. התקרה החלה מתפוררת, והשמיים השחירו. שאגת שמחה נשמעה מכל מקום, כי הנה, אחרי עידנים של כליאה, חזר גור לעולם.
**************************************************************
"מה קרה לך?" שאל הלוחם בשקט והביט בצללית בקור.
אם כל חי חייכה חיוך רחוק. "הביטו, זה מה שנשאר מעוצמת הטיטאנים. כה רבות השקענו בנעילת גור, וכך חלפו עליינו חיינו בלא דבר. הביטו, נשארנו צלליות חיוורות. לא עוד צורות מרשימות כמו שהוצגנו בפניכם. צללים ואבק. דבר אינו נשאר מעולמנו. הכל טמון בשער."
הדוראיד נראה מזועזע, ולאיפה שאל "אבל כיצד?" . רוח נוספת התקרבה לחבורה העומדת, והוסיף "כיצד? זוהי בהחלט שאלת השאלות. בתחילה היה גור. כך נאמר. אבל מהו גור? האם הוא יצור? האם הוא נושם? האם הוא חי? כך חשבנו אנו. וכך טעינו. גור.... אדון הכל.... לא היה אז כלום... אם כך על מה גור שולט?"
"אני לא מבין" אמר ווירוף ונראה מתוח. "למה אתה מתכוון 'לא היה כלום'. ?"
הצללית של הטיטאן הביטה בארליון שלחשה, "קח אותם נזגד", והוא בתורו הנהן ואז, הם צללו לחלומות.

תמונה

העולם היה אחרת אז, כך שמו לב. השמיים היו שחורים כלילה, והכל היה אפלולי. "היכן אנחנו?" לחש הצייד וליטף את ראשו של הטיגריס המגודל, שנהם ברוגע.
"אזארות'." אמר נזגד והביט מסביבו, מצביע. "כך היה העולם בו אתם חיים בתחילה. אז נוצר גור. לא ניתן לדעת כיצד או מדוע. אך אז נוצר האל הגדול. " ידו נשלחה קדימה והצביעה לעבר נקודת אור קטנה. בתחילה נראתה הנקודה שולית ולא חשובה, אך ככל שגדלה הבחינו השלושה בצורה לה התהוותה. יצור כביר בעל כנפי דרקון, וראש של נחש, עף ועליו ישב אל. גור. לא ניתן היה לטעות בכוחו או בשמו. הילת עוצמה רכה זהרה סביבו וכשהוא נעצר, והביט לעבר החבורה, שלפו השלושה כלי נשק ונדרכו. "אין צורך" אמר נזגד "הוא אינו יכול לראותכם, כעת, הוא כמוני, זיכרון בלבד."
גור הביט מסביב, וחיפש דבר מה. אז, מכשראה, דבר מה בהמשך, החל מתקדם לאיטו והשלושה, כולל הטיטאן צועדים אחריו.
הוא הגיע לעץ גדול, ומבט מהיר גילה לדוראיד שהוא מכיר את העץ. "זהו נודראסיל" לחש והטיטאן הנהן." כאשר גילו בני מינך את הקסם , הם התפתו מהשימוש בו והפכו בו בצורה לא זהירה. כך נמשכו השדים. בתחילה, חשב גור שזהו דבר משעשע, לראות את בני התמותה מתגוננים מפני צבא הלגיון, אך כאשר החלו השדים טובחים בבני מינך, התערב גור וסילק מאזארות' את השדים. אז, יצר גור את באר-הנצחיות, מקור הקסם, והצמיח מעלייה את הנודראסיל. עץ-החיים."
השלושה הביטו בו בצורה מפקפקת. "זה לא נכון! ידוע שמלפוריון ואיליאדן סילקו את הלגיון בעזרתם של כל כוחות הטבע" אמר הדרואיד. והטיטאן חייך. "כך רצינו שהכל יחשבו. לא גור יצר את העולם, אם כי אנחנו. גור הוא גאוותנו הגדולה ביותר, ובושתנו הגדולה."
השולשה הביטו בטיטאן ואז הצייד לחש "למה כוונתך נזגד? למה כוונתך בגאוותכם?"
הוא הביט בהם ואמר "אין זה מקומי לומר. זאת תוכל רק אם כל חי להגיד " ומאחוריו הופיע ארליון.
"אנחנו, הטיטאנים יצרנו את גור." אמרה והביטה בטיטאן השני בעיניים נכלמות. "המשך נזגד. מגיע להם לדעת את האמת," הטיטאן הנהן.
"בעבר היינו הגזע העוצמתי מכולם." סיפר " טיילנו בין עולמות. בנינו והקמנו חיים חדשים בכל מקום אליו הגענו. הצלנו חיים, ו...כן גם הרסנו. גזעים רעים, בלי טוהר בליבם, הוחרבו על ידינו ואחרים נוצרו במקומם. ואז הגענו לאזארות'. כשהגענו לעולמכם, הכל כאן היה תוהו. תהום אפלה ללא אור. אנו יצרנו את האור והמים. יצרנו הכל. כל מה שעינכם רואות. האוויר שהנכם נושמים. הכל נוצר על ידינו. ואז, יצרנו את גור. בתחילה היה גור שומר שתפקידו לשמור על שלמות העולם, אך אנו מעולם לא נשארנו באזארות'. לאחר יצרת העולם המשכנו במסעותינו בידיעה שגור, מיטב יצירתנו, שומר על העולם כמקום טוב, עד לשובנו. בתחילה אכן שמר גור על העולם. הוא יצר גזעים רבים, כמו האדם והאלפים. ניזון מכוחו של העולם, מכוח האוויר והאש, כוח המים כוח החיים. כוח המוות. החזיק גור את העולם, בדיוק כפי שעזבנו אותו. אך אז, משהוא השתנה. אולי זוהי תאוות הכוח שהשתלטה על גור. אולי. אך איננו יודעים. כשחזרנו לאזארות'. גור השמיד כמעט הכל. כעת, בעודו ניזון מכוחות הכדור, כוחו היה אבסולוטי, ונפשו חפצה בהרג"
הוא עצר והביט בטיטאנית שהנהנה שימשיך. "אבל אתם עצרתם אותו נכון? אין הוא יכול להביס אתכם! אתם יצרתם אותו!"
הטיטאן הרכין ראשו וארליון המשיכה במקומו. "אנו יצרנו את גור . אך בעוד אנו המשכנו במסעותינו, נחלשים מרגע לרגע, גור התחזק ללא היכר. כעת, לא היה בכוחנו להביס אותו. ולכן, שילבו כולנו את כוחותינו, ופיצלנו את גור לשישה חלקים. שישה יסודות שמהם שאב את כוחו. ונעלנו אותם בלב העולם. אז, יצרנו שני פתחים. אחד שמו דונדראד, משמע, שער היציאה. והאחר שמו הוא " דינדראד - שער הכניסה . דרך הדונדראד הכנסנו את גור לעולמם של היסוד, למימד הבין מימדי. ונעלנו את הדלת. "
"והדינדראד?" שאל בחשש הדרואיד והביט באם כל חיי שהשיבה.
"זהו השער לאזארות'. " היא עצמה עיניה בעוד העולם החל לרעוד. "וכעת, הוא נפתח. גור חזר"